אמנם ראה טור חו״מ סי׳ שצו סעיף א, וצ״ע.
ראה לעיל פרק ב הערה 11.
בכי״צ נכתב תחילה כך: ״המוסר בהמתו לשומר חנם או לנושא שכר או לשוכר או לשואל נכנסו תחת הבעלים ואם הזיקה השומר חייב בד״א בזמן שלא שמרוה כלל אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאה והזיקה השומרין פטורין (והבעלים חייבין) שמרוה שמירה פחותה אם שומר חנם הוא פטור ואם שומר שכר או שואל הוא חייב״, והוגה והועבר קו על התיבות ״והבעלים חייבין״ שהן לא במקומן וצויין להוסיף הגהה אחרי תיבת ״פטור״ ונוסף בגליון כך: ״והבעלים חייבין אפילו המיתה את האדם״.
בכי״ס גם יש הגהה בגליון, אבל לא הצלחתי לקרוא אותה מפני שהיא מטושטשת. הנוסח בפנים הוא: ״שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאה והזיקה השומרים פטורים והבעלים חייבים שמרוה שמירה פחותה אם שומר חנם הוא פטור ואם שומר שכר או שוכר או שואל כולם חייבין״.
בכי״א נכתב בפנים כך: ״המוסר בהמתו לשומר חנם או לנושא שכר או לשואל או לשוכר נכנסו תחת הבעלים ואם הזיקה השומר חייב במה דברים אמורים בזמן שלא שמרוה כלל אבל שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצתה והזיקה השומרים פטורין והבעלים חייבין שמרוה שמירה פחותה אם שומר חנם פטור [והבעלים חייבין אפילו המיתה את האדם] ואם שומר שכר הוא או שואל או שוכר חייבין אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאה והזיקה פטורין״. הפיסקה המוקפת בסוגריים מרובעים נוספה כהגהה בשולי הגליון. כמו כן יש לעמוד על כך שהסופר חזר פעמיים על הפיסקה: ״אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאה והזיקה פטורין״.
בשריד מן הגניזה T-S F7 גורס כך: ״במ׳ דב׳ אמו׳ בזמן שלא שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאה והזיקה השומרין פטורין שמרוה שמירה פחותה אם שומר חנם הוא פטור אבל בעלים חייבין אפילו המיתה את האדם ואם שומר שכר או שוכר או שואל הוא חייבין״.
אולם בשריד אחר מן הגניזה T-S NS 32.11 הגירסה נראית כמעט בדיוק כמו שלנו, אף שכמה תיבות נטשטשו (ציינתי בקווים את המקומות שאינם ניתנים לקריאה):
״המוסר בהמתו לשומר חנם או לנושא שכר או לשוכר או לשואל נכנסו תחת הבעלים ואם הזיקה השומר חייב במה דברים אמו-- בזמן שלא שמרוה כלל אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאה והזיקה השומרין פטורין שמרוה שמירה פחותה -- שומר חנם הוא פטור והבעלין חייבין -------- את האדם -- שומר שכר או שוכר או שואל הן חייבין״.
שנינו
בתוספתא בבא קמא ו,טז: ״המבעית את חבירו פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים... המבעית בהמת חבירו פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים״. וראה בתוספתא כפשוטה שם שהעיר שהסיפא בעניין בהמה לא הובאה בשום מקום בש״ס ופוסקים. אף הוא ציין לקידושין כד,ב שחילקה הגמרא בין אדם לבהמה לגבי נזק בקול: ״שאני אדם דכיון דבר דעת הוא איהו מיבעית נפשיה״. ושמא לפי זה המבעית או המצער בהמת חבירו עד שתוזק או עד שתזיק יהא חייב. אלא שזהו נגד התוספתא, ומאידך החיוב לא נתפרש בשום מקום, לפיכך לא ראה רבינו להביאו, אלא שמכל מקום בדין המניחה בחמה שנשנה במשנתנו, ראה לפרשו במובן הכי רחב, דהיינו שמדובר גם על המניח את בהמת חבירו בחמה ובכך מצערה עד שתזיק.
הרשב״א לא גרס תיבה זו, אך באוצר הגאונים בבא קמא בתשובת גאון (התשובות סי׳ כא; עמ׳ 6) גרסוה.
כך גרס הר״ח.
כך בכי״מ ובגיליון כי״פ ומוכח שגרס רבינו כך מלשונו בהלכות חובל ומזיק ו,יד ״ ״היתה מהלכת״.
כך בכי״מ, אך כבר העיר המגיד משנה הלכות חובל ומזיק ו,יד שנראה שרבינו גרס ״נמי לא אזלא״.
אולם רש״י ותוספות מפרשים מרבה בחבילות שריבה ״חבילות זמורות בהדלקה״, ומשום כך מקשים שם התוספות קושיא אחרת שאינה שייכת כלל לפירושו של רבינו, עיי״ש.
ראה חזון איש (חו״מ ליקוטים סי׳ יט לדף מ) שמחמת סברא זו חידש חידוש גדול: ״נראה דאם מכר שורו וחזר ולקחו חזר להעדתו אע״ג דביד לוקח היה דינו כתם, מדקתני הועד בבית שואל והחזירו חזר לתמותו ולא תני רבותא טפי ששאל מועד והחזירו נעשה תם, וכן מסתבר דאל״כ כל מועד יתנו לשומר לשעה אחת ויחזור לתמותו לר״י ומר״י נשמע לרב פפא במכר וחזר ולקח, והיינו טעמא דשינוי רשות אינו משנה טבעו אלא מועד לרשות זה אינו מועד לרשות אחר, כמו מועד לשבתות אינו מועד לחול״.
אסיר תודה אני לידידי הר״ר אליעזר רייף שציין לעוד מקומות שרבינו משתמש בביטוי זה בהלכות אלה ומרמז הוא למקור ממנו חוצבה ההלכה, ומהן:
ז,א: ״... שבר ברגלו כדרך הלוכו פטור מלשלם״. לשון זו מקורה בירושלמי בבא מציעא ג,ז: ״מתי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא בזמן ששימר כדרך השומרין נעל כראוי קשר כראוי... נגנבו או אבדו חייב בשבועה ופטור מלשלם״; יג,יט: ״הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו – פטור מלשלם...״, והוא לשון המשנה בבא מציעא י,ד. וראה מאמרו: לשון ״חייב״ ו״פטור״ בהלכות נזקי ממון, מעליות כה, תשס״ה (עמ׳ 293).
כתב בשיטה מקובצת ד״ה ח״מ שכ״ו: ״אמר רבי אלעזר: מסר שורו לשומר״, ולא גרסינן ״שומר חנם״, דאפילו בשומר שכר נמי מיירי בכל השומרים. תלמידי הר״פ ז״ל.
וראה דק״ס אות ד שמביא כך בשם כ״י המבורג. שתי הגירסאות מוזכרות באור זרוע ח״ג פסקי בבא קמא סימן רי:
אמר ר״א: מסר שורו לשומר חינם ויצא והזיק חייב הוזק פטור. אמרי, היכי דמי? אי דקביל עליה שמירת נזקיו – אפילו הוזק נמי ליחייב, ואי לא קביל עליה שמירת נזקיו – אפילו הזיק נמי ליפטר. אמר רבא לעולם דקביל עליה שמירת נזקיו. והכא במאי עסקינן כגון שהכיר בו שהוא נגחן, סתמא דמלתא למה שהוא מוחזק מקבל עליה דלא אזל איהו ומזיק לאחריני. אבל דלא אתו אחריני ומזקי ליה לדידיה לא אסיק אדעתיה שהרי אין השור מתיצב נגדו מפחד. ר״ת זצ״ל לא גריס שומר חנם אלא שומר סתמא, מה לי שומר חנם מה לי שומר שכר.
כך גרס הר״ח.
בגירסת הר״ח דברי דבי ר׳ ינאי באים לאחר דברי חזקיה.
כך גרסו הר״ח והערוך (ערך – כבד), וראה אוצר הגאונים בבא קמא התשובות סי׳ קטז עמ׳ 40 והערה יג שם.
כך מופיע בערוך ערך כבד ב.